טלוויזיה – טאבלט – נייד
כן, דווקא על הנושא הזה בא לי לדבר

מצד אחד,
אנחנו לא גרות באוהל במדבר, המסכים הם חלק משמעותי בחיים שלנו, הם פה כדי להישאר והתלות שלנו בהם רק הולכת ומתגברת.
מצד שני,
כשזה מגיע לילדים הפרטיים שלי, אני לא מוכנה לאפשר להם להיסחף עם הזרם,
או כמו שחמתי אמרה לי אתמול – כשאת רואה מישהו עם מסך, זה כמו סדין אדום בשבילך.

תכלס, צודקת!

למה? כי בגילאים הצעירים צפייה ממושכת במסכים גורעת מההתפתחות הפיזיולוגית, רגשית, קוגניטיבית – זה לא מפתח ולא תורם, בטח לא לתינוקות, בדיוק להיפך… עד כדי כך, שאיגוד רופאי הילדים בישראל הוציא לפני 4 שנים נייר עמדה עם ההמלצה למנוע צפייה במסכים לתינוקות ופעוטות מתחת לגיל שנתיים (ולמי שרוצה לקרוא עוד, ולהעביר הלאה, מצרפת את הקישור לנייר העמדה בתגובה הראשונה).

פגשתי לפני יומיים זוג חברים עם תינוקי מתוק מתוק ויפה תואר.
הוא בן שנה וחצי והם סיפרו שבזמן האחרון הוא התחיל לצעוק ולהשתטח כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה.
ומה הוא רוצה?
מנסה לפתוח את הדלת כדי לצאת לטיול בחצר
לפתוח קופסה ללא הצלחה
לטפס על כיסא ואל השולחן ומשם לנסות לקפוץ
לחקור את השקע של החשמל…
מוכר? גם אצלכן קורה?

וככה בלי להתכוון, התפתחה לה שיחה על "חינוך תינוקות" (מושג שעושה לי חררה, ותיכף אסביר למה):
האבא, מתוק ויפה תואר לא פחות מהתינוקי שלו, אמר שנדמה לו שהבן שלו עושה עליו מניפולציות כדי להשיג את שלו ואז מה אם הוא בוכה קצת.
האימא, שהלוואי והיה לי רבע מהסבלנות שלה, אמרה שאמנם ההתנהגות של הבן שלה יכולה להיות לא ברורה ולא מובנת ואפילו מתסכלת בשבילה, אבל היא שמחה לגלות את האופי שלו ולא חושבת שהבכי הוא מניפולציה. מצד שני – הייתה שמחה לכלים להתמודדות, מה לעשות כשהילד הצעיר (בן שנה וחצי) כועס ומתוסכל.
אז מה אתן אומרות? הצעקות והבכי מופנים כלפי ההורים, כדי לאלץ אותם לעשות בדיוק מה שהוא מבקש? או שקשורים אליו לתסכול שלו? ואולי גם וגם?

לבסוף,
מגיע הרגע שהתינוק שלנו מונח בזרועותינו ומתחיל העיסוק האינסופי באכילה והאכלה.
אנו מוצאות עצמנו מתעסקות בכמה לתת, מתי לתת, מה המשקל שלו, מה הגובה שלנו.
הסביבה מלחיצה אותנו,
יועצים בכל מיני תחומים, אנשי מקצוע, משפחה, חברים ומי לא
כולם נותנים לנו עצות על הנקה,
תחליפי חלב אם,
תזמונים של חשיפה למוצקים,
כמה לתת, איך לתת, מה לתת,
איך מחזיקים אותו,
למה מרגילים אותו ועוד ועוד.

לאט לאט אנו מוצאות עצמנו נשאבות לעולם של חרדות והשוואות לאחרים:
"כל הילדים בגילו כבר מסיימים בקבוק של 120 מ"ל…"
"היא אוכלת כל מה שאני נותנת לה – ממש לא כמו שאחים שלה היו…"
"הוא לא נוגע בכלום…"
"היא לא אוכלת ירקות…"
"כל התינוקות של חברות שלי כבר עברו למוצקים…"
"הוא אוכל כל-כך הרבה…"
"אין לי רעיונות מה לתת להם יותר…"
"הוא לא משתמש בכפית"
"היא מוכנה לשתות רק מכוס, ואחים שלה הסכימו רק מקש…"
"היא אוהבת לשתות רק מ…"
הקטנים שלנו רק התחילו את החיים, וכבר הלחץ מורגש באוויר.

חשוב להבין,
יחסי האכלה הינם תהליך הדדי של תקשורת ויחסים בין ההורה והתינוק.
מודל חלוקת האחריות של אלין סטאר מדבר על כך שנקודת המוצא שלנו כהורים צריכה להיות שילדים רוצים לאכול! שתינוקות הם בעלי יכולת ומנגנוני וויסות של כמויות.
באכילה קיימת חלוקת תפקידים:
ההורה אחראי על הצעת תזמון המזון, סוג המזון וצורת האכילה.
התינוק אחראי על ההחלטה האם לאכול את המזון או לא ואת הכמות.