תכלס, אני חיה בבועה.
כל כך נוח ונעים בבועה שלי.
מוקפת במשפחה וחברים, אהובי ליבי כולם.
אני עצמאית ואוהבת את זה, וכך גם עוזיק. כל אחד והממלכה שלו.
מצד אחד אנחנו גמישים בשעות העבודה שלנו,
מצד שני מחוייבים, כל אחד לעסק שלו 24/7, נותנים את הלב והנשמה.
אממה, עמוק בפנים אני יודעת שכל זה אשליה.
שהרצון שלי להמשיך לחיות את חיי בבועה שלי לא באמת יחזיק במבחן המציאות.
הילדים שלי יגדלו ויצאו אל העולם האמיתי והמציאות שיפגשו יכולה להיות אלימה, קשה ומתסכלת. וכך גם הילדים שלך…
אז מה עושות??
החלטתי שבמקום להשאר עם הפחד של מה יהיה (וואי וואי, איך הדימיון משתולל)
אני בוחרת לעשות!
1. לצעוק די!
קראתי עובדה לא נתפסת בעיני –
בשנים 2014-2018 התקבלו במרכזי תקיפה מינית 1250 דיווחים על תקיפה מינית קבוצתית!! לעומת זאת המשטרה פתחה בחקירה עבור 84 מקרים בלבד.
הזוי!
אז הצעקה שלנו צריכה להשמע למרחוק –
נשים זה לא הפקר!
ילדים זה לא הפקר!
זקנים זה לא הפקר!
בעלי מוגבלויות זה לא הפקר!
וכן – גם גברים זה לא הפקר!
די לאלימות!
2. להתמקד במה שנמצא תחת חסותי
המשפחה שלי, העסק שלי, הקהילה שלי – להתחיל את השינוי משם.
איך?
בחינוך לתקשורת פתוחה, לסובלנות ולאמפתיה
במתן דוגמא אישית!
—————————————
**חברות, דוגמא אישית היא תכלית הכל**
—————————————
אני יכולה לדבר על ערכים עד מחר,
אבל אם אני לא מיישמת אותם ב ע צ מ י
אז הם שווים כקליפת השום.
children see, children do
זה כזה פשוט.
מצרפת לכן סרטון ישן ומטלטל בנושא – לחצי על הקישור אני ממליצה לכן ממש לצפות בו.
בכל יום מחדש אני מזכירה לעצמי שהילדים שלי הרבה יותר – רואים אותי ואת עוז, והופכים בדמותנו, ופחות – מיישמים את המילים שיוצאות לי מהפה. בעיקר אם יש ביניהם פער. אז הם ינהגו כמנהגנו ולא ינהגו כמילותינו.
❤
שולחת לכן חיבוק גדול
ורצה גם אני להתחבק עם המשפחה שלי.
שחקו ותהנו ענבל