החתיך ההורס הזה, הוא עומריקי שלי אהובי(ואני בכלל לא משוחדת 😜).
משתפת אתכן באחד מהשיעורים שלימד אותי:
עומר אוהב לשחות.
מגיל מאוד צעיר אהב את המים.
השקט הזה, בקצב שלו, עם עצמו, התאים לו בול.
אנחנו היינו מסיעים פעמיים בשבוע, והוא התמיד והשקיע בחוג.
עד לפני שנה…
בשנה שעברה נכנס לי גו'ק לראש
שאם כבר, אז כבר
ולמה לא להפוך את התחביב למשהו יותר משמעותי
ונראה לי…שיתאים לו ממש… להיות שחיין מקצועי!
צירפתי את עוזיק לצד שלי ובתור שחיין חובב בעצמו, גם הוא התלהב מהרעיון ושנינו ביחד הסתערנו על עומריק בהתלהבות גדולה, כאילו אנחנו אוטוטו מגלים לעולם את מייקל פלפס הבא 🤩
עומר מצידו זרם איתנו בהתחלה. בדק.
ניסה קבוצה אחת וקבוצה שנייה.
והגיע למסקנה, שלא מתאים לו לשחות תחרותי.
הוא נהנה מהשחייה ככה, בשקט, ברגוע.
בשלב הזה, הייתי אמורה להרפות… לא?! אז זהו, שלא…
שלבי התפתחות הילד - לשחרר!
מי שמכיר אותי יודע שלהרפות זה לא בדיק אני 😛 וניסיתי לשכנע שוב ושוב.
עד שיום אחד, עומר הזמין אותי לשיחה:
הוא אמר שלהפוך לשחיין תחרותי זה לא משהו שמתאים *לו* ואם *לי* בא ללמוד שחייה, אז שיהיה לי בכייף. וסיים ואמר – אמא, זה צורך שלך ולא שלי. טוב לי איך שאני.
אז מה השיעור שלימד אותי עומר?
(לא שלא ידעתי, אבל לפעמים קשה ליישם)
לעצור ולהקשיב למה שהילדים האהובים שלי אומרים לי, בין אם זה במילים שלהם או בהתנהגות שלהם. לעודד אותם להתחבר למה שנכון להם ולנסות לא לגרום להם לעשות משהו שלא מתחברים אליו, רק כדי לרצות אותנו ההורים או מישהו אחר.
—————————————
שנה אחרי, עומריק עדיין שוחה.
בשביל הכייף 🌊לנסות